
אם החלל ממסיבת נובה
לפני מספר ימים, התפנה לי חלון לפרמיירה של 2 הפרקים הראשונים של הסדרה פאודה בסינמטק ירושלים.
אנשים חייכו, מחאו כפיים, והתעניינו.
אך העניין, אינו בזה.
לאחר צפיית הפרקים, התחיל פאנל.
פנאל כמו כל פאנל שבמהלכו נותנים לצופים לשאול מספר שאלות אצל יוצרי הסדרה ולאחר מכן, כל אחד הולך לדרכו לשלום.
האומנם, ברגע אחד קמה אישה, ובנחמדות רבה שאלה:
האם אפשר במקום שאלה לומר מספר מחמאות.
אני אישית במחשבה הראשונית שלי שמחתי לראות שלמישהי יש חשק בעניינים, לשתף את חוויותיה, את ההרגשות, המחשבות.
בין הדברים הראשונים שנאמרו על ידה, הסכמתי יותר מתמיד, על הדבר הבא:
קולנוע, ובכללי כל יצירה, היא תמיד אספקט אשר חזק יותר מכל פוליטיקאי או אג׳נדה.
וזו גם לדעתי האמת, כי היצירה משלבת בין כל קצוות העולם, משגעת, מרגיע, מפרקת ומחברת.
היא אף פעם לא חד משמעית, אבל תמיד יש לה קול ברור שמגיע להביא צליל שונה וייחודי.
אותה האישה הוסיפה עוד מספר דברים, ולאט לאט הרגשתי איך העיניים שלה בוערות בכנות ובאמת שהיא רוצה לומר.
ממונולוג רגיל, הגענו לשיחה בעלת גיוון לרוח הפריימריה הקטנה.
היא אמרה לנו כיצד חשוב לאחד אנשים, מכל הרקעים המשונים, כי זה בדיוק הזמן להתעורר, לתת לאמת לחדור לפנים, כי כולנו בני אדם, כולנו שווים וצריכים לעזור זה לזה.
לפתע, היא ציינה כי היא אימו של ליעם בור גלאון הי"ד,
אחד מחללי מסיבת הנובה.
הרגע הזה, שינה מיד את כל רוח השיחה, ורק לטובה.
הוא הוסיף לשיחה יותר אישיות, פרסונליות, ומהות לאור הפרקים והאירועים שבהם.
לדבריה של אימא של ליעם יש יותר מפרספקטיבה, יש בהם תקווה, אמת.
באותו הערב ראינו בה לא רק את הכאב, אלא את הרצון להמשיך לחיות, לקוות לטוב, והכי חשוב לעשות ולהאמין באותו הטוב.
שמחתי מאוד לשמוע ולגלות את סיפורה, לראות את האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלה, יחד עם ניצוץ של חיים בעיניה.
אני הייתי אותו החייל שישב מספר שורות קדימה, שהקשיב באהבה וחיוך רחב לדבריה.
דבריה שהסתכמו בסופו של דבר בחיוך ומבט ישיר אליי, עם המשפט ״תודה לך״, שכנראה הופנה אליי.
ואני עם חיוך נבוך עשיתי תנועת תודה עם הראש.
וזה בדיוק מסכם את כל מה שהיא אמרה במונולוג שלה, אהבת האחר וקבלת האחר.
היא לא יודעת מה אני עושה בצה״ל או כמה זמן אני במערכת, אבל היא נתנה אות הערכה, שכלל לא מובנת מאליו, אות שמסמלת את הערכיות והנכונות בכל מילותיה.
שום דבר בשיחה ובפרימיירה הזו לא היה מובן מאליו, ולראות אותה ואת כל שאר האנשים חרט רק טוב יותר על הלב.
בתחילה חשבתי, אולי לשים זאת באנונימי, כי בכל זאת לא רוצה שאנשים יחשבו שהנגשתי את הטקסט הזה בשביל מטרה מסוימת.
אך בסופו של דבר הבנתי שאני זה אני, ולהיות אותנטי צריך להיות עד הסוף.
ליעם ללא ספק גאה בך על העשיה והרצון הטוב, כי כזו את, אותנטית ואמיתית.